פרק יא

שומת הכופר וקנס העבד

הגמרא (מ.) מביאה ברייתא ובה מחלוקת תנאים לגבי משמעות הביטוי "ונתן פדיון נפשו" האמור בקנס (כלומר, 'נפשו' של מי)- תנא קמא סובר שיש לתת את דמי הניזק, ואילו ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא סובר שיש לתת את דמי המזיק. הגמרא מסבירה ששתי הדעות מסכימות שלכופר יש משמעות של כפרה, אך חלוקות הן באופי הכפרה. ר' ישמעאל סובר שהמזיק צריך לתת את פדיון נפשו, דהיינו הוא נותן כביכול את עצמו. ואילו תנא קמא לומד מהביטוי "אם כופר יושת עליו", שהכוונה לדמי הניזק כמו בפסוק המקביל לגבי איש שנגף אשה הרה ויצאו ולדותיה- "כאשר ישית עליו בעל האשה", שם מדובר בוודאי על תשלום דמי הוולדות. הרמב"ם פסק כתנא קמא.

לגבי הסכום של קנס על הריגת עבד, דברי הרמב"ם שלפנינו הם העתקה מדברי המשנה (מא.), הקובעת שהקנס על הריגת עבד הוא סכום קצוב שאינו תלוי בדמי העבד הנהרג.

במסכת גיטין (מב:) דנה הגמרא במעמדו של מעוכב גט שחרור, דהיינו, עבד שהוא כבר חופשי מאדוניו, אך בכל זאת על אדוניו לתת לו גט שחרור. דוגמאות למעמד שכזה הם עבד שהקדישו רבו או הפקירו רבו, או חציו עבד וחציו בן חורין, שמפקיעים אותו מרשות רבו ובכל זאת צריך עדיין רבו לתת לו גט שחרור. בין השאר, מעלה הגמרא שם את השאלה מה הדין אם שור הרג עבד המעוכב גט שחרור. מצד אחד, העבד כבר לא היה תחת יד האדון, ולכן לא ניתן לקיים את הפסוק "כסף יתן לאדוניו". אמנם, מצד שני אולי מתוך שהאדון עדיין צריך לתת לו גט שחרור, הוא עדיין קרוי אדונו. הגמרא אינה מגיעה להכרעה בשאלה.

למרות שאין בגמרא הכרעה, פוסק הרמב"ם שאין משלמים קנס על הריגת מעוכב גט שחרור. אמנם המגיד משנה אומר, שנראה שדעתו של הרמב"ם היא כבכל ספק, שאם תפס בעל העבד (לשעבר) דמי קנס מהמזיק, אין מוציאים מידו. זאת לומד הרב המגיד מתוך פסקו של הרמב"ם בהלכות חובל ומזיק (פרק ד הל' יא) לפיו מעוכב גט שחרור שחבלו בו (וספק הוא אם משלמים לו או לאדוניו), אם תפס העבד אין מוציאין מידו.

למי ניתן כופר על הריגת אשה נשואה

הגמרא (מב:) מביאה ברייתא בה אומר ר' עקיבא, ש"אשה- נזקיה ליורשיה". דהיינו, הנזק שמשלם המזיק על שורו שהזיק אשה נשואה, הולך ליורשיה ממשפחתה שלה ולא לבעלה. ריש לקיש מסביר שמדובר דווקא על כופר המשלם בעל שור שהרג אשה. והסיבה היא, שהכופר אינו משתלם עד שהאשה מתה, ולאחר מות האשה אין בעלה יורש נכסים שלא היו בחזקתה בשעת מיתתה. הרמב"ם פוסק כהסברו של ריש לקיש.

כופר על חציו עבד וחציו בן חורין

באופן כללי קיימת מחלוקת בין התנאים לגבי מעמדו של חציו עבד וחציו בן חורין (גיטין מא.).

בית שמאי אומרים שכיוון שהחצי העבדותי מעכב את החצי בן החורין ממצוות פריה ורביה, כופין את רבו לשחררו, ועוד לפני שרבו כותב לו גט שחרור, הוא כבר משוחרר בפועל מרבו.

בית הלל חלקו תחילה על בית שמאי, וסברו שהוא ממשיך לעבוד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, אך בסוף הודו לבית שמאי.

הגמרא במסכת גיטין (מב:) דנה בתשלום כופר על הריגת עבד המעוכב גט שחרור (ראה הלכה א'), ומביאה ברייתא, לפיה שור שנגח חציו עבד וחציו בן חורין והרגו, נותן חצי קנס לאדון וחצי כופר ליורשיו.

הגמרא מבינה תחילה שחלוקת נזקי הריגת חציו עבד וחציו בן חורין בין חצי הקנס לאדון ובין חצי הכופר ליורשיו היא כשיטת בית הלל למסקנה, ואז הרי הוא מעוכב גט שחרור, וניתן ללמוד מהברייתא לגבי הדיון במעוכב גט שחרור, שעדיין אדוניו זכאי במחציתו. אך הגמרא חוזרת ודוחה את הראיה, ומעמידה את הברייתא כשיטת בית הלל הראשונה, שעובד את עצמו יום אחד ואת רבו יום אחד.

נראה שהרמב"ם פוסק בכל זאת כאותה ברייתא, ולכן חצי הקנס על הריגת חציו עבד וחציו בן חורין, נתון לאדון. החצי השני אמור להיות נתון ליורשים לפי הברייתא, אך הרמב"ם מסביר שמטבע הדברים אין יורשים לעבד כדי לתיתו להם (כפי שלגר אין יורשים).

המגיד משנה מקשה, שהרי הגמרא מעמידה את הברייתא כשיטת בית הלל הראשונה, ואילו אנו פוסקים כשיטת בית הלל האחרונה, שחציו עבד וחציו בן חורין הוא מעוכב שחרור, ולכן צריך להיות דינו (לפחות דין חצי העבד שבו) כדין מעוכב גט שחרור המופיע בהלכה א', שאין משלמים עבור מיתתו קנס. לכן פוסק המגיד משנה כנגד הרמב"ם, שעל הריגת חציו עבד וחציו בן חורין אין משתלם אפילו חצי קנס.

דמי ולדות של בת חורין ושפחה בשור

המשנה (מח:) כותבת הבדל בין אדם לבין שור שהזיקוּ. בעוד שאדם שנתכוון לחברו, אך פגע באשה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לבעל, שור שהיה מתכוון לחברו, ופגע באשה מעוברת והפילה, אינו משלם דמי ולדות.

הגמרא (מב.) דנה בפסוק האמור בשור תם שהרג אדם "וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי" (שמות כא כח). בגמרא מובאת דעת ר' יוסי, המפרש ש"נקי" הכונה שבעל השור פטור מדמי ולדות. בצד זה מעלה הגמרא עוד לימוד בשם ר' עקיבא, לפיו אין שייכות לשור בדמי ולדות, שהרי נאמר בפסוק:

"וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים" (שמות כא כב)

והכוונה אנשים ולא שוורים.

הגמרא דנה מה מחדש לנו הלימוד של ר' יוסי יתר על הלימוד של ר' עקיבא, ובהקשר זה מביאה מחלוקת אמוראים:

לדעת רבא ואביי, אין דין תשלומי ולדות אמור אלא במקרה בו נפגעה האשה שלא בכוונה, ולא מתה, שכן אם היא מתה, יש לפנינו מקרה של נפשות, בו פטור הפוגע מתשלומים אפילו אם בפועל היה שוגג ולא נתחייב במיתה. לשיטתם, מהלימוד "ובעל השור נקי", לומדים שכאשר מדובר בשור שהזיק, יש פטור על תשלומי ולדות, בין אם מתה האשה ובין אם לאו.

לדעת ר' אדא, תשלומי ולדות אמורים בכל מקרה, אפילו אם נפגעה האשה שלא בכוונה ומתה. המקרה היחיד בו אין תשלומי ולדות, הוא כאשר הנוגף פגע באשה בכוונה, והרגהּ, שאז חייב מיתה ופטור מתשלומין מדין 'קים ליה בדרבה מיניה' (הפעלת העונש החמור יותר). לפיו, יש ללמוד מהפסוק "ובעל השור נקי", ששור פטור מתשלומי ולדות אפילו אם נתכוון לאשה ונגחהּ והרגהּ.

נראה שהרמב"ם פוטר את בעל השור מדמי ולדות באופן קטגורי, אפילו אם נגח בכוונה, ובכך פוסק הרמב"ם כרב אדא.

בגמרא (מט.) מוסיף ופוסק ר' פפא, ששור שנגח שפחה מעוברת והפילה, משלם דמי ולדות לאדוניה. ר' פפא מסביר שבאופן עקרוני הרי זה כאילו נגח השור אתון מעוברת והפילה, שמשלם נזק לבעל האתון. והשפחה משולה לאתון מתוך המדרש על הנאמר בעקידת יצחק "שבו לכם פה עִם החמור" (בראשית כב ה)- עָם הדומה לחמור.

התוספות (שם) והרא"ש (סימן ה') מסבירים שאין הכוונה להשוות עבדים ושפחות כנענים לחמור לכל דבר, אלא הכוונה היא שכיוון שאין הם מתייחסים אחר האב, אלא הוולדות לאדון, נמצא שפרשיית "כי ינצו אנשים" העוסקת בפגיעה באשה הרה בה הוולדות לבעל, אינה אמורה לגביהם, ולכן לא נתמעט המקרה של שור שנגח והזיק וולדות של שפחה, ויש לתת בו תשלומי נזיקין רגילים.

הרמב"ם פוסק שאם היה השור תם, ונגח שפחה, משלם חצי נזק מגופו, שהרי זהו דין נזיקין רגיל.

הדרך לשום דמי ולדות

התורה קובעת שדמי הוולדות שמקבלת אשה שהוכתה והפילה שייכים לבעלה. אמנם, נזקים אחרים שבאו לה בעקבות המכה שייכים לה. המשנה (מח:) עוסקת בהגדרת דמי הוולדות ובאיפיונם משאר הנזק:

"כיצד משלם דמי ולדות? שמין את האשה כמה היא יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה.

אמר רבן שמעון בן גמליאל: א"כ, משהאשה יולדת משבחת! אלא, שמין את הולדות כמה הן יפין ונותן לבעל"

בגמרא מסביר רבא, שרבן שמעון בן גמליאל חולק על תנא קמא בדין שבח הוולדות. כלומר, לפי תנא קמא הדרך בה שמין את האשה מבטיחה שכל שבח שבא באשה מחמת ההריון, יגיע לבעל. כנגד זה אומר רבן שמעון ב"ג, ששבח הוולדות, דהיינו עילוי שבח האשה שנראית בריאה ומלאה יותר בעקבות ההריון, אינו רק של הבעל, כיוון שהוא שייך גם לְגופה, ולכן חולקים אותו. לגבי תשלום דמי הוולדות עצמם מסכימים ת"ק ורשב"ג שכולו של הבעל.

הרמב"ם פוסק כאן על פי תנא קמא, וזאת גם על פי דבריו בפרק ט' הלכה ד-ה. וכך גם בשו"ע (תה ג).

תשלומי נזק בשור שנגח את האדם שלא בכוונה

הגמרא (מד:) מביאה ברייתא הפוסקת ששור שהרג ונתכוון להרוג בן חיוב (כלומר, אדם שעל הריגתו חייב סקילה), תמיד נסקל בין תם ובין מועד. כמו כן, בין נתכוון ובין אם לא נתכוון, אם הוא מועד, על בעליו לשלם כופר. הברייתא מוסיפה ומביאה את מחלוקת התנאים בהיקש מהריגה לנזק-

ר' יהודה אומר שכשם שהבעלים חייב כופר על שורו המועד שהרג, בין בכוונה ובין שלא בכוונה, כך הוא חייב לשלם נזק על שורו שהזיק אדם, בין שהזיק בכוונה ובין שהזיק שלא בכוונה.

ר' שמעון חולק וסובר, שכשם שאת השור לא סוקלים אלא אם הרג בכוונה, כך אין בעליו משלם נזק אלא אם הזיק השור בכוונה.

הגמרא מסבירה שר' יהודה מקיש תשלומי כופר לתשלומי נזק, ואילו ר' שמעון מבין שכופר הוא כפרת נפשו של הבעלים ואינו דומה לתשלומי נזק, ולכן המקבילה לתשלומי נזק בשור שהרג, היא סקילת השור.

הראשונים פוסקים כר' יהודה. הרמב"ם כותב ששור שהזיק ללא כוונה משלם נזק שלם אם הוא מועד וחצי נזק אם הוא תם.

המאירי לעומתו פוסק שכיוון שר' יהודה לומד חיוב נזקין בלא מתכוון מכופר, הרי שכמו שהבעלים משלמים כופר רק על שור מועד, כך גם על נזק ללא כוונה שהשור גרם לאדם, יש לחייב את הבעלים רק אם השור מועד, אך בשור תם שהזיק אדם ללא כוונה, פטור הבעלים, ואינו חייב אפילו חצי נזק.

השו"ע (תה א) פסק כרמב"ם.

שור שהזיק והמית

הגמרא (סוף צ:) מביאה ברייתא בעניין שור שהזיק וגם המית:

"שור תם שהמית והזיק - דנין אותו דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות,

מועד שהמית והזיק - דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות,

קדמו ודנוהו דיני נפשות - אין חוזרין ודנין אותו דיני ממונות."

לגבי שור תם מסביר רש"י, שכיוון שמשתלם מגופו, לא ניתן לדונו גם ממונות וגם נפשות, שהרי משדנוהו נפשות הרי הוא נסקל, ואין משתלם ממנו הנזק, ואף אין יכולים לדונו ממונות בתחילה, כי נזק תם משתלם מגופו, ואנו זקוקים לשור לצורך דיני הנפשות שכן יכול להיות שיתחייב סקילה על מה שהרג. לגבי שור מועד, לא קיימת בעיה זו, ולכן דנים אותו ממונות, הבעלים משלם מעליה (ממיטב נכסיו), חוזרים ודנים אותו דיני נפשות ואז הוא נסקל.

הגמרא מסבירה שעקרונית ניתן לדון שור מועד בנפשות תחילה ורק אח"כ בממונות, ומעמידה באוקימתא את הברייתא:

"הכא במאי עסקינן - כגון שברח"

הגמרא מקשה על אוקימתא זו:

"אי ברח, כי לא דנוהו דיני נפשות, היכי דיינינא ליה דיני ממונות בלא בעלים?"

ועונה:

"דקביל סהדי וברח"

ועוד מבהירה הגמרא את אופן תשלום הנזק:

"סוף סוף מהיכא משתלם? מרידיא [כלומר משכר שמשכירים אותו לחרישה]"

הראשונים נחלקו בהבנת האוקימתא של הברייתא, ובהבנת דברי הגמרא עליה:

רש"י והראב"ד מסבירים שהכוונה באוקימתא "כגון שברח" היא לבעל השור. כלומר, בעל השור ברח מיד לאחר שהעידו העדים בדיני נפשות, ולא השאיר בעל השור שום רכוש לגבות ממנו. לכן, אם דנוהו ממונות לפני שדנוהו נפשות, ניתן לחכות עד שהשור "ירוויח" מהשכרתו לחרישה את תשלומי הנזק, ואז ידינוהו נפשות ויסקלוהו. אך אם קדמו ודנוהו נפשות, אין דנים אותו ממונות, כיוון שממילא לא יהיה ניתן לשלם, כי הבעלים איננו כאן, ואף לא נשהה את השור לחרישה כי השהייתו לחרישה לאחר שנגמר דינו לסקילה היא עינוי דין.

הרמב"ם מבין אחרת לגמרי- הברייתא מועמדת בכגון שברח השור. אם דנוהו דיני נפשות תחילה ויצא חייב, הרי הוא מופקע מבעליו, ולכן לא ניתן לחייב את בעליו עתה בתשלומי נזקיו. לכן, אם השור עדיין קיים לפנינו, משכירים אותו, והוא מרוויח בחרישתו את תשלומי הנזק. לכן ניתן עקרונית לדונו נפשות ואח"כ לדונו ממונות. אמנם, אם השור ברח לאחר שדנוהו נפשות, הרי שלא ניתן לשלם את הנזק. מצד אחד הבעלים כבר אינו בעליו, ולכן לא ניתן לגבות ממנו את הנזק. ומצד שני גם השור אינו יכול להרוויח את תשלומי נזקיו בעבודתו, שהרי ברח. במקרה זה מדברת הברייתא.

לכאורה, לפי פירוש הרמב"ם, אין חוששים לעינוי דינו של השור, שהרי לאחר שנגמר דינו לסקילה, עוד משהים אותו שיחרוש כדי להרוויח את תשלומי נזקו. אך הכסף משנה מפרש שאין משהים אותו משום עינוי דין. ומה שכותב הרמב"ם שהוא חורש כדי להרוויח את תשלומי נזקו זה אם הושהה בטעות, או ממילא, ובינתיים חרש.

מעמדו הממוני של השור הנסקל

מתוך הנאמר בפסוק (שמות כא כח):

"וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי"

לומדת הגמרא (מא.) ששור הנסקל משנגמר דינו, אסור באכילה, שהרי אם נאסר באכילה רק לאחר סקילתו, הרי שאסור ככל נבילה. כמו כן מהמילים "בעל השור נקי", לומדת הגמרא שהשור אסור בהנאה (המילה "נקי" מתפרשת כמנושל מהנכס). וכך פוסק הרמב"ם (הלכות מאכלות אסורות ד, כב)

בגמרא (מד:) מובאת ברייתא:

"שור שהמית, עד שלא נגמר דינו, מכרו - מכור, הקדישו - מוקדש, שחטו - בשרו מותר, החזירו שומר לבית בעליו - מוחזר;

משנגמר דינו, מכרו - אינו מכור, הקדישו - אינו מוקדש, שחטו - בשרו אסור, החזירו שומר לבית בעליו - אינו מוחזר;

ר' יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבעליו – מוחזר"

כלומר, עם גמר דינו של שור הנסקל למיתה, משתנה מעמדו המשפטי- לא ניתן עוד למוכרו ולהקדישו, בשרו אסור, ולשיטת תנא קמא, אם שומר החזיר לבעלים שור המופקד אצלו לאחר שנגמר דינו, אין זו נחשבת החזרה, והשומר עודו חייב באחריות השור (ור' יעקב חולק).

רש"י מסביר שעם גמר דינו של השור, נאסר השור בהנאה ולכן אין הוא נחשב בחזקתו של בעליו. לכן אין בעליו יכולים למוכרו ולהקדישו. כמו כן בשרו אסור בהנאה.

ר"ת סובר ששור הנסקל אינו נאסר בהנאה עד סקילתו (כלומר, רק בשרו נאסר בהנאה). לפי פירוש זה הבעיה במכירת השור לחרישה היא משום עינוי דינו של השור.

התוספות (מה. ד"ה "מכור") מביאים גרסה ברש"י שנותנת הסבר נוסף לברייתא, המתאים לשיטת ר"ת, שאין השור נאסר עד לאחר מיתתו. לפי גרסה זו, מכרו משנגמר דינו אינו מכור משום שזהו מיקח טעות, זאת להבדיל ממכירה לפני שנגמר דינו, שאז יכול המוכר לומר שמכר את השור כדי שהקונה ישחטו ויהנה ממנו לפני שיגמר דינו.

הגמרא מסבירה שר' יעקב ותנא קמא חלוקים בשאלה האם גומרים דינו של שור שלא בפניו. לפי ר' יעקב גומרים דינו של שור שלא בפניו, ולכן השומר המחזיר את השור אומר שלא שינו מעשיו דבר, שכן היו דנים את השור לסקילה בין אם היה מחזיר לפני גמר הדין ובין אם לא. תנא קמא לעומתו סוברים שאין גומרים דינו של השור אלא בפניו (באנלוגיה לאדם) לכן טוען הבעלים שלו השומר היה מחזיר את השור מבעוד מועד, היה מסתיר אותו כדי שלא יוכלו לגמור את דינו, וכך היה השור ניצל.

הרמב"ם כותב כלשון הברייתא, ואינו מסביר את הטעם.

שור שהמית ונתערב באחרים

המשנה במסכת סנהדרין (עט:) מביאה מחלוקת תנאים:

"רוצח שנתערב באחרים - כולן פטורין.

רבי יהודה אומר: כונסין אותן לכיפה"

בגמרא חלוקים האמוראים בהבנת המשנה. ריש לקיש מבאר שמדובר בשור שהרג (אותו מכנה המשנה "רוצח"), ולא נגמר דינו, שנתערב בשוורים אחרים שנגמר דינם לסקילה. תנא קמא סובר שיש לגמור דינו של השור בפניו, כמו האדם, ולכן כולם פטורים, ואילו ר' יהודה מצריך בכל זאת לכלוא את כולם עד שימותו.

לעומת זאת מסביר רבא, שהמשנה חסרה, ובעצם עוסקת בשני מקרים. הראשון הוא רוצח שאין אנו יודעים לזהותו בין כמה אנשים, ובזה כולם מודים שכולם פטורים. המקרה הנוסף הוא של שור שנגמר דינו לסקילה שנתערב בין שוורים רגילים.במקרה זה תנא קמא (שדעתו אינה כתובה במפורש) סובר שיש לסקול את כולם כדי שתמצא מצוות סקילה מתקיימת במחוייב בה, ואילו ר' יהודה סובר שניתן לכנוס את כולם לכיפה ושם ימותו ברעב ואין צורך להטריח את בית הדין ולסקול את כולם.

דיון ממצה במקרה של שור הנסקל שנתערב בבהמות אחרות, נמצא במשנה בזבחים (ע:), הקובעת שכל בהמות הקודשים, שנתערבו בשור הנסקל, ימותו כולן. בגמרא מוסבר שלא פועל כאן הכלל של הליכה אחר הרוב, משום שבהמות האיסור הן דבר הנמכר במניין ולכן הוא חשוב ואינו בטל, או שכל בעל חיים דבר חשוב הוא ואינו בטל.

הרמב"ם פוסק כתנא קמא לפי הסברו של ריש לקיש, שיש לגמור את דינו של השור בפניו. ובמקביל הוא פוסק גם לפי הסברו של רבא, וכפי המשנה בזבחים, ששור שנגמר דינו להריגה, ונתערב בין שוורים אחרים, נהרגים כולם.

דין ולד הפרה שהרגה אדם

בגמרא במסכת סנהדרין (פ.) מובאת ברייתא:

"פרה שהמיתה ואחר כך ילדה,

אם עד שלא נגמר דינה ילדה - וולדה מותר,

אם משנגמר דינה ילדה - וולדה אסור".

כלומר, כפי ששור שנגמר דינו לסקילה אסור הוא, כך גם ולד הפרה שנגמר דינה לסקילה דינו כמותה ואסור הוא.

במקביל, מובאים דברי רבא:

"ולד הנוגחת - אסור, היא וולדה נגחו. ולד הנרבעת אסור, היא וולדה נרבעו"

כלומר, ולד הבהמה הנוגחת נאסר כאילו נגח בעצמו.

ומקשה הגמרא, שהרי מהברייתא עולה שמה שאוסר את הוולד היא העובדה שנולד לבהמה שנגמר דינה לסקילה, ואילו מדברי רבא נובע שהוולד יכול להיאסר עוד קודם מעצם כך שהיה עוּבר במעי הבהמה כשנגחה.

לכן מתרצת הגמרא שני תירוצים, האחד לפי מי שסובר ש"זה וזה גורם- מותר" והשני לפי מי שסובר ש"זה וזה גורם- אסור". אך לפני שיובאו התירוצים, נסביר את המשמעות של "זה וזה גורם"-

בכמה מקומות בתלמוד מצינו שאלה לגבי מעמדו של דבר הבא מכמה גורמים שאחד מהם הוא גורם היוצר איסור. למשל, ולד של בהמה האסורה להקרבה, האם גם הוא אסור להקרבה כדין אימו, או שמא משום שהוא תולדה של אב מותר ואם אסורה, ואין אימו גורם בלעדי, יהיה מותר למזבח. או לחילופין, ירקות שגדלו בצל אשרה, שאסורה בהנאה, כיוון שצילה של האשרה לא היה הגורם היחיד לגידול הירקות, הרי שאיסור הירקות משום הנאה מעבודה זרה תלוי בשאלה האם זה וזה גורם מותר או אסור. להלכה נפסק שזה וזה גורם מותר.

בהקשר של היחס בין דברי רבא לבין הברייתא מועלים כאמור שני תירוצים.

לפי מי שאומר שזה וזה גורם אסור, מפרשת הגמרא את הברייתא כך- אם נתעברה וילדה לפני גמר הדין מותרת היא, ואם נתעברה וילדה לאחר גמר הדין הרי היא אסורה כי דבר האיסור גרם לה.

אמנם לפי מי שסובר שזה וזה גורם מותר, צריך לפרש שאם נתעברה וילדה לאחר הנגיחה ולפני גמר הדין מותרת היא, ואם נתעברה בין הנגיחה לגמר הדין, וילדה לאחר גמר הדין, אז הולד אסור. טעם האיסור במקרה זה הוא משום שהעובר נחשב חלק מהבהמה, וכאשר נפסק דין סקילה על הבהמה, הרי שהעובר שבמעיה כלול בו.

הרמב"ם פוסק בהלכה יא כרבא, ששעת הנגיחה אוסרת את העובר שבמעי הנוגחת. בהלכה יב פוסק הרמב"ם לפי הסבר הברייתא, (על פי ההלכה שזה וזה גורם מותר), שאף שעת גמר הדין אוסרת את העובר שבמעי הבהמה הנוגחת, מה שבא לידי ביטוי כאשר נתעברה רק לאחר שנגחה.

שור הנסקל שהוזמו עדיו

המשנה במסכת כריתות (כג:) מבהירה, שברגע שמתברר ששור שנגמר דינו לסקילה, הינו חף מפשע, הרי איסור ההנאה סר ממנו, ואין סוקלים אותו, אלא הוא חוזר להיות בהמה רגילה. בהקשר זה, מביאה הגמרא (כד.) את דברי ר' יוחנן, ששור שנגמר דינו לסקילה, כיוון שבעליו מפקירים אותו, הרי שאם מוזמים עדיו, והוא חוזר להיות בהמה רגילה, נחשב הוא להפקר, וכל המחזיק בו זכה בו. אמנם, רבא מבאר, שאם ברורה לבעלים חפותו של השור, אין הבעלים מפקירים אותו, משום שהם מצפים שיבואו עדים שיזימו את הראשונים.

הרמב"ם פוסק כר' יוחנן וכדברי רבא. בהלכות מאכלות אסורות (ד, כב) פוסק הרמב"ם כדברי המשנה, ששור שנגמר דינו לסקילה, והתבררה חפותו, חוזר להיות כבהמה רגילה (ואם נתגלתה חפותו רק לאחר שנסקל, מותר בהנאה כבהמה רגילה)